היום לפני שנה

לפני שנה הייתי ביפן. כן. הארץ הזו שנמצאת בצד השני של יבשת אסיה העצומה. ארץ שלכל אחד נותנת קונטציות שונות לחלוטין.

ביפן הייתי חמישה שבועות, וממש היום לפני כשנה הייתי בעיר הירושימה. מודה שפחדתי לבקר שם בגלל ההיסטוריה העגומה שלה. אם מפני השלכות הקרינה, או אם מפני שפחדתי להיתקל בניצולים. בסופו של דבר הביקור שם היה אחד החוויות היותר מרשימות וזכורות שלי מהטיול עצמו.

הביקור בפארק השלום ובמוזיאון השלום של הירושימה הותיר בי תובנה על אכזריות העולם, ועל כך שבכדי לגדוע אכזריות של צד אחד, יש להשתמש כלפיו באמצעים אכזריים לא פחות. פצצת האטום חיסלה בין רגע מאות אלפי בני אדם, ולאחר מכן מספר דומה. עיר שלמה של מיליון פלוס נפשות נמחקה כמעט לחלוטין. עד לאותו שלב במלחמה, עיר זו מעולם לא הופצצה לפני כן ואחת הסיבות לכך היתה הרצון של בעלות הברית לבדוק את עוצמת ההרס של הפצצה שלהם. כלומר, אנשי הירושימה, ללא ידיעתם, היוו שפנים בניסוי האכזרי של האמריקאים.

מי שביקר במוזיאון השלום, לא יצליח להתעלם מהדימיון המסויים ל"יד ושם" שלנו. המיצגים המוצגים במוזיאון, חלקם זעזעו אותי לאין שעור. בובות שעווה של אנשים וילדים מותכים לגמרי מהפיצוץ הגרעיני ונזקי הקרינה. תמונות של העיר לפני הפיצוץ מול תמונות של העיר בשעות הראשונות שלאחר הפיצוץ. רק מספר ביניינים עמדו על תילם לאחר הפיצוץ (בתמונה למעלה), כל היתר נהיה עיי חורבות. מספרים שלאחר ההפצצה העיר הייתה שטח צבאי סגור, ואפשרה לבעלות הברית להמשיך לבדוק ולחקור את השלכות הפצצה על בני אדם ובעלי חיים.

בין המיצגים יש גם מיצג שמראה את הרדיוסים של הפיצוצים, או כביכול, הנזק שנגרם מהפיצוץ. נדמה היה שככל שהרדיוס גדל, המוות המיידי התחלף בסבל ארוך ומייגע. מיצג אחר מתאר את המילטרסטיות של יפן, ואת חילופי הדייגים עם מדינות שכנות. זאת אולי בכדי להראות את הסיבות ההיסטוריות בנוסף לכך שלא רק יפנים נהרגו. ידוע שהיו מחנות שבויים ליד העיר, ומרבית השבויים גם נפגעו בהטלת הפצצה.

ללא ספק, מוזיאון השלום בהירושימה הוא אחד המוזיאונים שלא רק שהם שווים ביקור, אלא מחוייבי ביקור. כמו שאני מצפה שכל תייר יבקר ב"יד ושם" כדי ללמוד על השואה, כך כל תייר שמגיע ליפן צריך ללמוד על הטלת פצצות האטום על הירושימה ונאגאסקי. הכניסה אל המוזיאון היא כמעט בחינם, 50 ין בלבד. סכום זעום לכל הדעות.

מחוץ למוזיאון שוכן פארק השלום, בפארק פזורים פסלים רבים, וחלקם מוקדשים לילדים, נשים, ושבויי מלחמה שנספו. כמון כן יש גם את פעמון השלום, בו ניתן לצלצל למען שלום עולמי. מחוץ לפארק השלום של הירושימה לא ממש נותר זכר ליום ההוא של הפצצה. כל העיר נבניתה מחדש וכיום היא עיר מודרנית לכל דבר. מלבד הפארק, יש בעיר אטרקציה נוספת שהיא מפעל מאזדה למכוניות וכן טירה יפאנית בסגנון קלאסי.

בהירושימה לנתי בהוסטל "האנה", שהיה במרחק של מספר דקות הליכה מתחנת הירושימה. בניגוד להוסטלים אחרים לא התקשיתי למצוא אותו. ההוסטל היה ברמה מצוינת עם שירות מצוין של הצוות, שלקחו אותי לאכול בחוץ. למחרת יצאתי עם כמה חבר'ה לאכול אוקונומיאקי, שזה סוג של פאנקייק\חביתה יפנית. מבין באי ההוסטל זכורים לי חבורה של נערים יפנים והמורה שלהם שהיו בסוג של טיול שנתי להירושימה מהעיר נאגויה - המקום שבו מייצרים את רכבי טויוטה. שיחקנו איתם משחקי שולחן, ולאחד מהם הפסדתי ברברסי. העובדה שהוא היה בן 14 לא הפריע לי, כי המורה שלו עזר לו. לי היה יועץ אוסטרלי שבאמצע המשחק פלט "מה?! אתה השחור? חשבתי שאתה הלבן...". לפחות ידעתי להפסיד בכבוד וגם לחצתי לנער את היד. המורה, אגב, קנה לנו בירות מהמכונה. זו הייתה ההזדמנות היחידה בכל הטיול שלי שממש יצא לי לדבר עם נערים יפנים. אהבתי את התלהבות הנעורים שלהם.

לא אשכח להזכיר את מיאג'ימה (Miyajima) שבה שוכן שער טורי צף שהינו אחד מסמליה של יפן, ואחד משלושת הפנינים של יפן. ביקור בהירושימה מלווה בדרך כלל בטיול יום לאי המקסים של מיאג'ימה. מרחק של 40 דקות נסיעה מתחנת הירושימה מגיעים לתחנת רכבת מיאג'ימה גוצ'י + מעבורת לאי. באי עצמו ישנן מספר אטרקציות, ואחת מהן היא השער עצמו שניתן להלך אליו בשעת שפל, אך יש גם פארק קופים, מקדשים שונים, ומסלולי הליכה. נחמד לציין שממש כמו בעיר נארה, גם כאן קשה שלא להיתקל באינספור צבאים, שהם שליחי האלים.

למעשה, כל כך התלהבתי מהאי הקסום, שביום למחרת ביקרתי אותו שוב. מזג האוויר היה טוב יותר, והקדשתי את הזמן לצילומים נוספים וכן טיפוס במעלה ההר לאחד המקדשים ששכן בדרך לפסגה. שם חוויתי חוויה עילאית של קיפול אוריגאמי עם מדריכה מוכשרת. שני עגורנים, אחד זכר השנייה נקבה, למזל טוב. לאחר מכן סיימתי את ביקורי באי, ושבתי להירושימה, כדי להמשיך ליעד הבא - פוקוקה באי קיושו.

 

(המשך יבוא...)