אחרי פריחת הדובדבנים - דובדבן 3

הרשומות על הטיול נמצאות בבלוג השני שלי

12-03-2010

בוקר. בוקר ראשון בארץ זרה ועוד בדרום קוריאה. הדירה של ג'יימי הייתה ריקה מנפש חיה. לקח לי שנייה להבין היכן אני ואיך הגעתי לדירה הזו. ניסיתי להיזכר בלילה שעבר, כי זכרתי שכל הזמן משהו העיר אותי, ואכן..מאוחר יותר גם ג'יימי וגם קים-לי התנצלו על כך שהם נתקעו בי כאשר הלכו לשירותים או יצאו לעבודה. אני לא כזה ארוך, אך גם הדירה לא הייתה כה גדולה.

השעה הייתה שבע בבוקר, ואני התחלתי להתארגן לקראת היום הראשון שלי בסיאול. איזו התרגשות. לא היה לי מושג מה אני הולך לעשות במשך היום, ובטח שהיו לי חששות, בגלל הבדלי שפה ותרבות. חששתי משום מה שאסתבך, למרות שהחשש הזה הגיוני, אין באמת ממה לחשוש. אולי בעצם חששתי שלא אסתדר במהלך היום או שאלך לאיבוד.

בכל מקרה, נכנסתי לשירותים, התרחצתי והתנקיתי. השירותים של הדירה היו דווקא לא רעים בכלל, היה אמבט והיתה אסלה וכיור קטן שאילו הייתי נשען עליו קצת הייתי מוריד אותו לגמרי.. אם אני זוכר נכון כמו בדירה עצמה גם בשירותים היו טאפטים. התאורה הייתה ממש עמומה וזה דווקא היה משהו שאהבתי. מה שהיה מוזר לי, שרק כאשר נכנסתי לאמבט יכולתי לשמוע את הטלוויזיה מהדירה של השכנים. תמיד היה נשמע כאילו הם צופים בטלנובלה קוריאנית. ואלו, למען האמת, מצוינות.

מכיוון שזו לא הדירה שלי ובעצם חשתי שאני נמצא כאן על תנאי, מה שבטוח לא היה כך, התנהגתי כאילו נמצאתי בחנות חרסינה. בזהירות רבה. לא השארתי שום עקבות לכך שהייתי. אפילו את הפוטון החזרתי מקופל מתחת לספה וגם את השמיכות קיפלתי והנחתי על הספה. הזכר היחידי לכך ששהיתי בדירה הזו בזמן שלא הייתי שם היה תרמיל הגב הגדול שלי. כל תכולת הכבודה שלי הוחזרה לתוך התרמיל מדי בוקר, לפני היציאה. אני משוכנע שגם אורחים אחרים הרגישו צורך לעשות כן.

לקראת השעה שמונה בבוקר, ניסיתי לנתק את עצמי מן המחשב. השארתי לכל החבר'ה בבית הודעות בפייסבוק שאני בסדר. ניסיתי להתחיל להחיש את עצמי החוצה, זה לא היה פשוט, כמו שהזכרתי מקודם, חשתי חששות כלשהן.

ולמרות זאת, אספתי את התרמיל גב הקטן שלי לטיולי יום, וידאתי שיש בתוכו כל מה שאני חושב שאני צריך, ולאחר מכן לקחתי את צרור המפתחות וניסיתי לפתוח את הדלת. תאמינו לי שבהתחלה לא הצלחתי..היה שם איזה טריק וקצת התקשיתי, אך לבסוף הצלחתי ומצאתי את עצמי בחוץ, בפרוסדור הקצר. סגרתי את הדלת מאחורי, והתחלתי לנוע לכיוון היציאה. זה היה מראה מוזר מפני שזו הייתה הפעם הראשונה שלי בחוץ באור יום, והמקום היה נראה שונה לחלוטין ומה גם שהתודעה שלי עוד לא הספיקה להתרגל למראות ולריחות ולאווירה של ארץ שונה לחלוטין מכל מה שהייתי רגיל אליו בשנים האחרונות. 

זה היה בוקר קר. מן הסתם, קרוב לאפס מעלות, לעיתים פחות מכך. ניסיתי לזכור את ההדרכה של ג'יימי לגבי ההגעה למה שהיה נראה לי כמו יעד ראשון טוב, מוזיאון הזיכרון לחללי המלחמה של קוריאה. לאחר שסגרתי את השער של הבניין, פניתי ימינה וירדתי במורד הרחוב. העלייה הייתה זכורה לי, ובפעם הראשונה חששתי שזו תהיה עליה ארוכה, אך הסתבר לי שלא, ובירידה הכל היה נראה אחרת. זה היה נראה כמו אזור יוקרתי יותר של סיאול עם דירות פחות בסגנון הסיני\קומוניסיטי של צפיפות. מלבד הקור היה נראה כאילו מדובר ביום יפה, השמיים היו תכולים, אך זה עמד להשתנות. צילמתי את מעלה הרחוב (בתמונה) כדי שיהיה לי סימן כאשר אחזור שאני ברחוב הנכון. לא חשבתי שבחושך זה שוב יראה אחרת.

כאשר הגעתי לכביש פניתי ימינה וזכרתי את השבע דקות שג'יימי אמר לי שייקח לי להגיע לתחנת הרכבת של נוקסא-פיונג, כמובן שלקח לי יותר משבוע לשנן את השם המסובך הזה. הכל היה מוזר, הרגשתי כל כך לא בנוח שאפילו תקפו אותי מחשבות לשוב לדירה. לא נכנעתי למחשבות האלו והמשכתי ללכת. אחרי כשבע דקות חלפתי על פני הכניסה לתחנת הרכבת של נוקסא-פיונג, ומשם לקחתי ימינה לכיוון תחנת הרכבת של סאמגאק-צ'י (אז בכלל לא ידעתי שזה השם, רק מאוחר יותר באותו היום). ההליכה בין שתי התחנות ארכה כרבע שעה לערך אך סביר להניח שיותר, ובדקות אלו ניסיתי לספוג את אווירת  הבוקר בארץ זרה ושונה לחלוטין. בשלב הזה השמיים כבר נצבעו באפור מאובך שהגיע ממדבריות סין.

לבסוף הגעתי למוזיאון. קשה היה לפספס אותו, מדובר בבניין ענק מימדים בן מספר קומות עם כניסה מפוארת למדי. לפני הכניסה ניצבה אנדרטה גבוהה, וכן פסלי נחושת רבים של חיילים ואזרחים מקובצים כ"יחידה אחת". הקומפלקס של המתחם הענקי כלל גם אנדרטאות רבות אחרות שהיו פזורות, וכן מגרש צדדי ובו תצוגה של כלי מלחמה שונים, החל מטנקים וכלה במטוסים. היה אפשר לצעוד בין כלי המלחמה השונים, על חלקם היה אפשר לטפס ובעבור מטבע, בחלקם אפילו היה אפשר לעשות "סיבוב" קצר בניוטרל. בתור מי שאוהב סרטי מלחמה, זה די הלהיב אותי.

בתום הסיבוב הקצר בתצוגת כלי המלחמה, הלכתי למוזיאון במטרה לסייר בתוכו. הכניסה למוזיאון די מפוארת, ויש לטפס בגרם מדרגות רב. הכניסה עולה 3000KRW שהם קצת יותר מ-2$. ובתמורה ל-2000KRW נוספים אפשר לקבל מתרגם סימולטני אלקטרוני. גאדג'ט נחמד למדי. לכל מיצג במוזיאון יש מספר, וכאשר רוצים לשמוע אודותיו, יש להקיש את המספר בגאדג'ט עצמו ומייד ישמע הסבר באנגלית על המיצג. זה היה ממש מדליק, אך אחרי מספר מיצגים המכשיר כבר היווה יותר מטרד מאשר תועלת. ויתרתי עליו, אך המשכתי להחזיק בו עד תום הסיור.

המוזיאון היה כמעט ריק מאנשים. פה ושם נתקלתי בתיירים ובכיתות בית ספר רעשניות. האמת שזה היה די נוח. אני מניח שפחות כיף לסייר כאשר המקום ממש הומה אדם. בכניסה לא יכולתי להתעלם מהתוף הענק שניצב שם ונדמה היה שמדובר בתוף מלחמה מאשר סתם תוף רגיל. מה גם שהיה ציור של נמר שואג. לאחריו היה פרוסדור שהוביל לתוך המוזיאון, בפרוסדור היו בצמוד לקירות פסלי דיוקן של כל מיני גיבורי מלחמה קוריאנים מכל תקופות ההיסטוריה של קוריאה. בצמוד היה הסבר המתאר את גבורתם, בין אם הכניעו גדוד צפון קוריאני שלם, או בין אם נשכבו על רימון והצילו את החברים שלהם.

המוזיאון היה תלת מפלסי, והקומה הראשונה הוקדשה יותר להיסטוריה של קוריאה מאשר לזמנים המודרנים. ממלכת שילה האגדית בלטה שם במיצגים שונים של קרבות ובמיצגים אורקוליים מרשימים למדי. נדמה שלכל אורך ההיסטוריה של קוריאה היא לא ידעה מנוח ומלחמות ופלישות צבאיות ידעו אותה ללא הפוגה וללא רחמים.  היה קל להיסחף אחר המיצגים הרעשניים הללו שנדמה שמאופן עיצובם הופח בהם רוח חיים.

בחלק אחר של המוזיאון היה אפשר להיכנס למטוס, או לגשר של אוניית קרב, ובאמצעות הסימולטור המדהים לחוש כאילו אתה באמת נמצא שם, באמצע פעילות מבצעית שגרתית. האונייה ממש שטה כאילו הייתה בהפלגה. במקום אחר היה מטווח לכל דבר, ואני בתור יוצא צבא חשתי את הדגדוג הזה להחזיק ברובה סער שהיה מותקן שם ולהוריד מטרות. כמובן שלא נורו כדורים אמיתיים אלא רק ירי לייזר. בהתחלה חשבתי שלא משנה לאן אכוון, המטרות יפלו. אך כאשר החטאתי בכוונה, המטרה לא נפלה. כלומר, אני צלף לא רע. התלהבתי, וכאשר נוכחתי שאין מישהו מסביבי שיהיה עד לכישרון הירי שלי, המשכתי בסיור.

חלק נוסף של המוזיאון הוקדש למלחמת קוריאה בשנות החמישים ולמתיחות עם האחות הרעה מהצפון. בין מיצג של כפר עקורים, בו אזרחים מנסים לשרוד בעוני מחריד לבין סיפורים על תקריות גבול, כמו תקרית הגרזנים - בה חיילים צפון קוריאנים תקפו כוח של צבא ארה"ב עם גרזנים ושחטו שניים מהם, ולבין הצדעה לצבאות העולם אשר סייעו לדרום במלחמה בצפון, והיו לא מעט צבאות כאלו. יכולתי להרגיש קשר הולך ומתהדק עם העם הדרום קוריאני שחי במתיחות ביטחונית עם צפון קוריאה הקומוניסטית בדיוק כמו שאנו חיים במתיחות בטחונית עם מדינות ערב. רגע של הזדהות.

אחרי כשלוש שעות של שוטטות במוזיאון, חשתי שמיציתי את המקום. מה גם שהרגשתי עייפות והשעה כבר הייתה שעת צהריים ורציתי להמשיך לשוטט בסיאול. הרגשתי לחץ מסויים לאתר את סניף USO שעורך טיולים באזור המפורז בין שתי הקוריאות. חברת USO היא היחידה שנכנסת לתעלות שהתגלו, תעלות שהיו אמורות לשנע עשרות אלפי חיילים צפון קוריאנים בחשאי לתוך דרום קוריאה. היא מאפשרת גישה לתעלה השלישית מתוך הארבע שהתגלו, אבל לגבי הביקור באזור המפורז אני ארחיב בהמשך, כאשר אגיע ליום הזה.

יצאתי מבניין המוזיאון, ערכתי סיבוב אחרון במתחם במטרה למצוא איזה בית קפה מותגי, ומשלא מצאתי, יצאתי מהמתחם ופניתי ימינה לכיוון חברת USO. עכשיו...כל מה שהיה לי זה הדרכה מהירה מג'יימי איך להגיע לשם, אך למעשה הלכתי בכיוון הנכון, אך משלא מצאתי איזה שלט של USO, חזרתי בי. הלכתי רבע שעה בערך מהמוזיאון, ואז החלטתי לחזור. בדיעבד, החברה ישבה בתוך קאמפ דיוויד של הצבא האמריקאי (זה בסיס צבאי), מה גם שזו חברה שהיא בעצם ארגון של ותיקי צבא. אילו הייתי יודע זאת מראש, הייתי מניח שזה בתוך הבסיס ומחפש גישה. למעשה, אחרי שעברתי בכמה מאות מטרים את הבסיס, ויתרתי וחזרתי על עקבותיי.

מה שקרה לאחר מכן, היה כמו מחול שדים של יצור אומלל ותועה שלא מצליח להבין היכן ימין והיכן שמאל. הגעתי לתחנת סמגאק-צ'י ונכנסתי אליה. לא הייתי מורגל לתחנות כאלו של מטרו שאפשר להיכנס מכל מיני כיוונים. ממש הלכתי לאיבוד בתוכו, ומה שהוסיף  לכך הייתה העובדה שלא ממש ידעתי לאן פניי מועדות... בפנים, התחנה הייתה כל כך גדולה שהיה אפשר ללכת לאיבוד שם. עיינתי במפת המטרו שקיבלתי מג'יימי עם הסימונים שלו, וחיפשתי את התחנות בהן המליץ לי לרדת. באותו רגע, זה היה נראה כל כך מסובך... ההתנהלות בתוך המטרו של ארץ שלא דוברת אנגלית.

לא הצלחתי להבין איך לרכוש כרטיס. ערב לפני כן קיבלתי מג'יימי כרטיס T-MONEY המאפשר לי לטעון אותו בכסף ולשלם באמצעותו על נסיעות. זה פיתרון נוח למדי כי הוא חוסך ממך לההתעסק עם כסף קטן או לעמוד מול מכונת כרטיסים, שנראה יותר מסובך מכספומט, וזה אכן מסובך יותר. אך לא ידעתי כיצד לתפעל אותו ומה גם שהוא היה די ריק והיה צריך לטעון אותו. באותה שעה לא היו הרבה אנשים, ויותר חיפשתי מישהו מערבי שיוכל לסייע לי, אך לא מצאתי מערביים. גם בדלפק לא היה אף אחד, נדמה שהם היו בהפסקת צהריים. זה תסכל אותי. לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי אבוד.

לבסוף הגיע קופאי ומכר לי כרטיס לתחנה שביקשתי. ירדתי לרציף של המטרו וניסיתי להבין באיזה צד אני צריך לעמוד. הבנתי שזה לפי צבעים, מה שהיה אמור לעשות את כל העניין פשוט יותר, אך לא בשבילי, אני הסתבכתי. לבסוף עליתי לקרון ונעמדתי שם, כל המושבים היו תפוסים וגם כך, רוב הנוסעים היו מבוגרים, כך שהייתי מפנה להם מקום בכל מקרה. תחנה ועוד תחנה, ואני מביט ומנסה להבין אם השם המוזר של התחנה זה התחנה שאני מחפש. נראה לי שבאותה שעה רציתי ללכת לאחד הארמונות, אך שיניתי את דעתי במהרה וחשבתי לרדת בתחנת סיאול, או שהתכוונתי לרדת בתחנת סיטי-הול, וירדתי בטעות בתחנת סיאול. אלו בטח היו שתי התחנות היחידות עם שמות מערביים...כמו שאפשר ללמוד במפת המטרו שצירפתי. כזו בדיוק קיבלתי מג'יימי. קיבלתי ממנו אחת במצב מצוין, ובתום השבועיים שהייתה אצלי, המפה נראתה כאילו עברה את מלחמת קוריאה.

נראה לי שמה שקרה בפעם הראשונה היה שקראתי לא נכון את השלט של התחנה. השלט מורכב משלושה חלקים, כאשר החלק האמצעי והמודגש יותר מחלקים אחרים, מציין את התחנה בה אתה נמצא כרגע, חלק קיצוני אחד את התחנה ממנה הגעת והחלק הקיצוני השני את התחנה אליה אתה ממשיך. כשלתי להבין את הדבר הלא מסובך בעליל, וירדתי תחנה אחת קודם. הצלחתי למצוא את דרכי החוצה ושוטטתי מחוץ לתחנת סיאול במן תובנה לא נכונה שיהיה מה לחפש מחוץ לתחנה. אז ככה..אין כלום, מלבד רחוב אחד ארוך עם חנויות סתמיות. שום דבר מיוחד. הלכתי כרבע שעה לאורףך הרחוב ולאחר מכן הגעתי לכניסה למטרו, ומשום מה לא הופתעתי שהייתה זו כניסה נוספת לתחנת סיאול. נכנסתי שוב והפעם באמת ניסיתי להגיע לאחת התחנות היותר מעניינות ואחת מאלו שג'יימי הקיף אותן בעיגול. תתכוננו לשם המפוצץ של תחנת Gwanghwamun. יש מצב שזה היה תחנה אחרת עם שם זהה כמעט... או שאולי ירדתי בכלל בתחנת Jonggak.

על כל פנים היה מדובר בתחנה הרבה יותר גדולה מאשר תחנת סאמגאק-צ'י. היציאה מהתחנה נראיתה כמו נצח. כאשר יצאתי יכולתי לחוש שוב את הקור. הפעם הגעתי למקום סואן יותר מבחינת תחבורה ואנשים. יכולתי להבחין בפסל מוזר בצבע אדום וכחול בצורת קונכיה שניצב לו ככה בהפרדה שבין שני כיווני נסיעה במרכז העיר. לא היה לי משהו לעשות אז הלכתי לכיוון הפסל המוזר הזה וצילמתי אותו. עברתי את הכביש, ואני זוכר שחיפשתי מקום לאכול בו ולהרגיע את הקיבה שלי. מכיוון שלא הרגשתי בנוח לאכול מהאוכל של ג'יימי וקים לי, אכלתי פרוסה או שתיים של לחם ושתיתי תה. שלטים של סטארבאקס, KFC וכל מיני ג'אנקפודיות התנוססו בפסגות הבניניים. אך לבסוף מצאתי בית קפה Tomton. נכנסתי פנימה, הזמנתי קפה ומאפה. המוכרת הביאה לי מן מכשיר אלקטרוני כזה שלא היה לי מושג מה זה ומה עושים איתו. חשבתי שזה גאדג'ט כזה מתנה, אבל פתאום אחרי כמה דקות הוא הבהב והבנתי שהקפה שלי מוכן. החזרתי אותו אחרי שהיא הצביע לעברו. הייתי ממש סתום ואבוד בתקשורת. הקפה והמאפה העניקו לי קצת דלק ולאחר מכן המשכתי לשוטט לאורך הרחוב.  

(החלק לא גמור. עדכון יבוא)