אחרי פריחת הדובדבנים - דובדבן 2
למי שתוהה, יש עוד הרבה דובדבנים בדרך..יהיו בין 40 ל50 דובדבנים.
11-03-2009
לאחר עיכובים רבים, הטיסה סוף כל סוף המריאה. כעת נותרו לי עשר שעות עד לנחיתה בסיאול. השעה הייתה בסביבות שתיים בבוקר, והנחיתה בסיאול הייתה אמורה לקרות בסביבות השעה שש בערב. על פניו זה לא נראה כמו עשר שעות, אך זה בגלל אזורי הזמן, שיוצאים בשתיים בבוקר, נוחתים בשש בערב, וכולה עברו עשר שעות. בחזור זה מתקזז יפה מאוד...
במהלך הטיסה לא עשיתי הרבה. המטוס היה כמעט ריק לחלוטין. כמעט לכל אחד היה שורת מושבים משלו. מעולם לא טסתי בטיסה כה ריקה. מרבית הנוסעים היו נראים לי קוריאנים, יפנים ואנשי עסקים ישראלים. לי היה נראה כאילו אני התרמילאי היחידי בטיסה הזו. כרגע יש לי פלאשבק לאחת הטיסות מישראל לניו זילנד, כאשר עברנו מעל אירן, ויכולתי לראות את פניהם אחוזי הפחד הרגעי של צעירים ישראלים. החשש שאם נצטרך לנחות בארץ עוינת כמו אירן, מה יקרה לנו. לי לא הייתה בעיה בגלל הדרכון השני שלי, הקנדי. לפחות כך הייתי בטוח. בכל מקרה, זה עבר בשלום.
צוות הדיילות של קוריאן איירליינס, מלבד העובדה שהן יפהפיות, היו אדיבות לחלוטין. פינקו אותנו בשתי ארוחות, ואין סוף צ'ופרים של שתייה קלה ונשנושים. הסרטים היו לא רעים, נדמה לי... אחד היה סרט קוריאני והשני היה סרט שבדיוק ראיתי לפני מספר שבועות, כך שניסיתי להרוג את הזמן בשינה. בין לבין פתחתי את הספר "INTO THE WILD" שעליו בוסס סרט מדהים עם שם דומה. מבוסס על סיפור אמיתי ועצוב למדי עם סוף טרגי. הסרט מומלץ, אין מצב שהוא פחות טוב מהספר. בכל מקרה, לא הצלחתי לקרוא יותר מדי.
מדי פעם הרמתי את התריסים המוגפים להביט אל העולם הנשקף מתחתיי, אך כל שיכולתי להבחין היה מרבד לבן ואינסופי של עננים. בכל פעם שהרמתי את התריס, העננים עדיין היו שם. תהיתי עם בכל העולם מעונן היום. רק לקראת תום הטיסה כאשר המטוס כבר החל להנמיך, ניתן היה להבחין בקרקע, או ים.
בשעת ערב מוקדמת, המתח אחז בי מחדש. הטייס הודיע במערכת הכריזה שאנו קרובים לנחיתה בסיאול. הוא ציין כל מיני פרטים, וחששי הידוע לא התנפץ. קר שם למטה, כמעט אפס מעלות. זהו פרט שולי שגיליתי רק שבועיים לפני הטיסה. מודה שאת מירב ההכנה שלי לטיול עשיתי על יפן והרבה פחות על דרום קוריאה.
מרבד העננים התפזר משהו, ויכולתי לראות את הים, ואת אדמת דרום קוריאה. ככל שהמטוס הנמיך כך נתגלה לי כמה קוריאה שונה מישראל. קשה יהיה להסביר או לתאר, אבל ממש רואים שמדובר בארץ אחרת. הכל נראה שונה. יכול להיות, ואני לא בטוח אבל גם לא אופתע שדגם ענק של דגל קוריאה קידם אותנו בברכה ממרומים. או שאולי היה זה כתובת בקוריאנית. היה משהו, אני די בטוח.
רגעים לפני שהמטוס נחת, התחלתי לסדר בראש את מה שיש לי לעשות ביתרת היום. כלומר, מה אעשה אחרי שאנחת, להוציא כסף מהכספומט, לקנות כרטיס טלפון, להתקשר לג'יימי קארטר (חבר מהימים באוסטרליה), למצוא הסעה לעיר, להיפגש איתו ולראות איך דברים יתגלגלו.
הנחיתה הייתה קלה, ורגע משחרר ממש. אחרי יותר מעשר שעות במטוס, הדבר היחידי שרציתי זה לברוח החוצה. וכאשר יצאתי מפתח המטוס לתוך השרוול ולתוך אולם קבלת הקהל, בקושי הצלחתי לעכל את העובדה שעשיתי את זה. החלום שלי התגשם. אני בדרום קוריאה, עוד שבועיים ביפן. קרוב מתמיד לפגוש את מקבץ החברים הטובים שלי מבאנדי (העיירה באנדברג באוסטרליה), בין אם הם בריטים, קוריאנים או יפנים. תאמינו לי שלמרות הפלגמטיות שלי, התרגשתי.
צעדים ראשונים על אדמת קוריאה, בדרך להחתים את הדרכון פסעתי במסדרון ארוך במיוחד שהיו תלויות בו תמונות רבות של מקומות בדרום קוריאה שמזמינים לביקור. את חלקן הכרתי מההכנות, את חלקן לא. הפוסטרים המרהיבים והצבעוניים משכו את עיני, הקוריאנים יודעים לעשות את העבודה. ניחוח של אופטימיות מילא את ליבי כאשר הרשיתי לעצמי להפליג בדימיון לכל מה שיקרה לי בשבועיים הקרובים.
פקיד או פקידה חמורת סבר חתם לי על הדרכון, כעת תרתי אחרי הכבודה שלי. מצאתי אותה, נשאתי אותה ואז נזכרתי בצנצנות דבש המלכות. לא רציתי להסתבך עם הקוריאנים, ופניתי לבדיקת המכס המיועדת למוצרים מסוג זה. הפקיד שעבד שם יותר התעניין במי אני ומהיכן שהגעתי מאשר בצנצנות שלי. שמיותר לציין שהיו מותג של חברה ולא משהו מאיזה יריד מזון של שבת באזור מסחרי. חלפתי. הגעתי לאולם קבלת הקהל, או ללובי של השדה תעופה. כעת היה עלי ליצור קשר עם ג'יימי. לכן הלכתי לכספומט ומשכתי משם כסף קוריאני בסכום של 500$. זה יוצא 750,000KRW! הם יצאו בשטרות של 10,000KRW. לא קשה לתאר איזו בוכטה הייתה לי, וכמה שהייתי נבוך כי לא ידעתי מה לעשות עם זה ואיפה לשים את זה. פתאום התחלתי לחשוש שמה מישהו ילטוש עין על הבוכטה הזו. בסופו של דבר, חילקתי את הבוכטה לשלושה בוכטות קטנות, וכל בוכטה שמתי במקום אחר.
קניתי כרטיס טלפון, והדבר הראשון שעשיתי זה לנסות להתקשר לג'יימי. זה היה מצחיק, כי הייתי צריך ללמוד איך להפעיל את כרטיס הטלפון הזה, ולהבין באיזה טלפון להשתמש. עוד יותר מצחיק זה שהטלפונים לא זהים, וטלפון שעובד על הכרטיסים הללו, הוא נמוך יותר ופחות נוח לשימוש. בדרך לא דרך הצלחתי לחייג לג'יימי, שמתי את הצלצולים, ואז פתאום שמעתי "HE-LLO!". בלעתי את הלשון...יותר משש שנים לא שמעתי את הקול של ג'יימי קארטר. מאז אותו בוקר בו עזב את ההוסטל. עבדנו יחד כחודש בבית אריזה לעגבניות ויצרנו חברות די טובה שהחזיקה גם הרבה שנים.
"היי ג'יימי!" עניתי באדישות וחוסר ביטחון. התרגשתי. שוחחנו קצרות וקבענו להיפגש בYEOUIDO, שזה מרכז עסקים של סיאול. שם הוא עבד בברליץ. הוא הסביר לי איך להגיע, איזה אוטובוס לקחת, ואמרתי לו שאגיע תוך הזמן שהוא שיער שיקח לי להגיע. רק נותר לי למצוא את הדלפק בו קונים כרטיס אוטובוס ב-14,000KRW, שזה בער 10$. אחרי זה גם צריך למצוא את הרציף. האמנתי שמניסיוני הרב בטיולים, אדע להסתדר.
התרגשתי. אפילו מאוד. לא האמנתי שזה קורה לי, מאז ימי באנדי העליזים, יצא לי לראות מספר חברים במהלך יתרת הטיול באוסטרליה, אך לאחר מכן, רק את יושיקאזו נאקאמורה, שהגיע לבקר אותי בביתי, אחרי שחצה את כל אסיה (זה לקח לו יותר משנה לחצות את אסיה, ממקאו עד איסטנבול). מי שמכיר אותי למד כבר שימי באנדי הם ימי הרעם של חיי, ואין יום בכמעט שבע שנים האחרונות שלא עובר והייתי שמח לשוב לשם. אין לילה שבו אני הולך לישון ולא מקווה להתעורר בבוקר במיטה שלי בהוסטל של ה"פדרל בקפקרס". רק להוציא את עצמי משק השינה, לפתוח את דלת המרפסת, ולהשקיף שוב על רחוב בורבונג הראשי. במציאות של היום, יש עוד חלומות שנועדו להתגשם, ויש חלומות שנגזרו עליהם להישאר בגדר חלום בלבד. אם אחזור לשם, זה כבר לא יהיה אותו הדבר, מה שעברתי שם היה פונקציה של יותר מדי פרמטרים ומשתנים, ולא יהיה ניתן לשחזר מחדש, לכן לא שבתי לשם כאשר היתה לי אפשרות. הלכתי לחפש את מזלי במקום אחר.
אחרי שמצאתי את הדלפק ורכשת כרטיס, יצאתי החוצה ומה שאני יכול להגיד זה שמיד הרגשתי את הקור. היה בערך 0 מעלות, ונראה לי שהיה שם איזה מד טמפרטורה שהוכיח לי את זה. כאילו לא מספיק שאני מרגיש את זה, גם צרך להראות לי שזה כמעט 0 מעלות. הערב כבר ירד ועמו החושך. רציפי האוטובוסים של שדה התעופה נראו פעלתניים מאוד, לא היו הרבה אנשים, אך היו הרבה אוטובוסים והרבה תנועה. על האוטובוסים ובכלל נראה שלטים בקוריאנית, ומצד אחד מצאתי את עצמי נבוך, אך מצד שני לא יכולתי להפסיק לחייך.
רציף האוטובוס המבוקש לא היה רחוק מן היציאה ומצאתי את עצמי יושב שם ומחכה לעלייה לאוטובוס. בקור העז ששרר באותו ערב, ניסיתי לעכל באיטיות את העובדה שאני היכן שהרבה זמן רציתי להיות. ניסיתי לספוג את האווירה של ארץ אחרת וידעתי שהמכה נוחתת עליך באבחה בדרך כלל בבוקר הראשון. אין כמו בוקר ראשון בארץ זרה, ואני יכול לומר את זה על כל ארץ שהייתי בה.
בעוד אני יושב שם, התיישבה לידי אישה מבוגרת, אולי שישים פלוס ובעלת חזות אירופאית. מכיוון שחשתי צורך לחמם את האנגלית שלי לפני המפגש עם ג'יימי, פצחתי בשיחה עמה. כבר בהתחלה שמתי לב למבטא שלה, כמה אירופאית שהיא נראיתה לי, המבטא שלה הסגיר אותה. דרום אפריקאית. ישר סיפרתי לה שאבא של דרום אפריקאי. מאותו רגע ועד שנפרדנו, כשעה וקצת לאחר מכן, לא הפסקנו לשוחח. היא סיפרה לי שהיא הגיע לחופשה, וזו הפעם השלישית שלה בקוריאה, כך שחשבתי שהיא תוכל ללמד אותי משהו מההתרשמות שלה על קוריאה והיא אכן סיפרה לי דברים.
למעשה, למרות שסיכמתי עם ג'יימי לרדת במקום אחד, ירדתי בסוף במקום אחר, היכן שהיא ירדה. זה היה קצת רחוק מהמקום שקבעתי עם ג'יימי ולכן הייתי צריך להמתין לו קצת. קצת...אולי חצי שעה עמדתי שם, באמצע רחוב בסיאול, מנסה לעכל שאני באמת שם. התבוננתי באנשים ולא האמנתי שאני רואה כל כך הרבה קוריאנים. הקור הקפיא אותי..הייתי עם גופיית פולו קצרה ומעיל פליז. לא הכי יעיל לקור המקפיא של סיאול. אך פתאום מתוך ערב רב של אנשים, ראיתי אותו. לא יכולתי לטעות! גם לא אחרי שש שנים. ג'יימי נשאר ג'יימי, רק מהודר יותר. יחד איתו הייתה גם קאנדיס, אוסטרלית ממוצא סיני. למרות שהכבודה הייתה עלי, התחבקנו כיאה לחברים ותיקים שלא התראו שנים.
קשה לתאר במילים, ולא בגלל שחלפו להם כמעט 13 חודשים מאז, את מה שבאמת הרגשתי באותה שעה של מפגש מחודש עם מי שהיה חבר טוב שלי כבר בסוף יום העבודה הראשון שלנו. ובפלאש-פורווד של חמישים יום קדימה, אני יכול להעיד שכמעט פרצתי בבכי כאשר אבא שלי שאל אותי עם החברים שלי התייחסו אלי בצורה טובה. לא רק שהייתי מותש וחולה באותה שעה שהוא שאל אותי, הייתי שבוז מעצם העזיבה והשיבה הביתה. שנייה לאחר שהוא שאל אותי את השאלה הזו, כמו סרט נע, ראיתי את כל החברים שפגשתי ונזכרתי ביחס החם שלהם כלפי, כאילו הייתי האח הקטן שלהם. "כן" השבתי לו בקול שבור "הם התייחסו אלי יפה מאוד.". ג'יימי היה רק הראשון משורה של חברים מדהימים שזכיתי לפגוש שוב.
עשינו את דרכינו למסעדה קוריאנית טיפוסית. מסעדה עם מעט שולחנות, ובכל שולחן היה גריל מובנה... התיישבנו שם. לפני שנכנסנו קאנדיס, שאז הנחתי שהיא קוריאנית לכל דבר, שאלה אותי "יש דברים שאתה לא אוכל?" ואני בלי לחשוב פעמיים ובלי שום טאקט השבתי "אני לא אוכל כלבים"..והיא הביטה בי "גם אנחנו לא!". מייד הבנתי מהמבטא שלה שהיא כנראה לא קוריאנית. לאחר מכן, תוך כדי ארוחה היא סיפרה לי שהיא מסידני, ושאלתי אותה עם היא גרה ב"צ'טהאם", והיא חייכה ואמרה ב"צ'טסווד". סיפרתי לה שיש לי משפחה ב"סט. איווס" שזה ממש קרוב לשם. מצאנו כל מיני דברים משותפים נוספים. היה בינינו חיבור ושמחתי, שהצלחתי ליצור חיבור עם החברה הראשונה של ג'יימי שפגשתי.
כאשר הולכים למסעדה קוריאנית, פותחים שולחן בדיוק כמו כאן. מלבד הברביקיו מקבלים גם הרבה קעריות עם סלטים שונים וקימצ'י, שזה המאכל הלאומי הקוריאני, וזה קצת חריף. הם אוכלים את הקימצ'י בכל ארוחה. מייד קיבלנו גם מגש עם רצועות בשר, משלל סוגים. לא היה לי מושג מה זה מה. אבל הכול הלך על הגריל. בעצם הסועדים עושים את הברביקיו כפי שהם אוהבים. במקרה הזה, לוקחים את הבשר עם מקלות האכילה, מניחים אותו על עלה, מגלגלים או מלקטים עם המקלות ואוכלים. לי, באופן אישי, היה די קשה להסתגל למקלות האכילה הללו. לא רק בשעות הראשונות, אלא בכל השהות שלי שם לא הצלחתי להסתגל למקלות האכילה. לעיתים זה היה מביך כי מתוך רחמים הביאו לי מזלג...
היה לנו כל כך הרבה על מה לדבר, אחרי הכול 6 שנים זה לא מעט זמן. ישבנו שם אולי שעה ואולי יותר. ג'יימי הסביר לי על כל מיני מנהגים מקומיים. האמת שדבר ראשון שהוא אמר לי זה בעניין השתייה. כאשר מישהו מבוגר יותר או מכובד יותר מגיש לך שתייה, חובה עליך להחזיק את הכוס ביד אחת, והיד השנייה שלך צריכה לאחוז במגע כלשהו ביד שאוחזת את הכוס. זה מנהג שלמדתי די מהר ויישמתי אותו גם ביפן, שם גיחכו עלי "כאן זה לא קוריאה". זה נחמד, גם היום אני עושה את זה, אבל כאן בארץ לא שמים לב שיש אקט סימלי של כבוד. בסופה של שעה ארוכה ומהנה במיוחד, בה למדתי שאנחנו למדנו מהאמריקאים את אומנות הריסת אכילת הבשר עם כל ההמבורגרים הזולים. מאוד אהבתי את צורת ההגשה הקוריאנית, את חווית האכילה. זו למעשה הייתה החוויה הקולינארית הראשונה שלי בקוריאה, ואחת החוויות הראשונות שלי בטיול, ולבטח בלתי נשכחת.
רציתי להציע לשלם, אחרי הכול היו לי בוכטות של שטרות... אבל לא שמתי לב שמתישהו ג'יימי החליק את הכרטיס שלו. אז הבנתי גם שזה לא הולך להיות כל כך קל לשלם על ארוחות כשהוא או חבר אחר נמצא איתי. זה פשוט המנהג שם.
יצאנו מהמסעדה והתחלנו ללכת לכיוון הדירה של ג'יימי. הכל היה חדש לי, גם למישהו כמוני שלא ממש מריח, ריחותיה של ארץ חדשה נספגו בי היטב. מסמטה לסמטה לרחוב הראשי בו נפגשנו, מונית ראשונה. עכשיו, שמעתי שביפן מונית היא דבר יקר להחריד ואכן זה כך, אך קוריאה שונה מיפן במחירים שלה, היא הרבה יותר זולה ברמת המחייה שלה. כך שנסיעה של עשר דקות, אולי קצת פחות, עלתה לנו משהו כמו 2000KRW ואם הבנתם ממקודם, זה קצת פחות מ-2$.
באזור שג'יימי וקאנדיס התגוררו בו, היו הרבה מערביים כמוהם, שהגיעו ללמד אנגלית. היו שם גם מהגרים ומסעדות אתניות לא קוריאניות. היה שם איזה מסעדה של ערבי שמכר בה חומוס, אך לא יצא לי לטעום. ג'יימי וקאנדיס ניסו ללמד את הפנייה לדירה של ג'יימי דרך שלטי הניאון שנתלו על קירות הבניינים. דבר שכיח מאוד בקוריאה ויפן. שלטים שתלויים אל על. הם עוררו את תשומת ליבי לכך שהרחוב שעולה לדירה של ג'יימי נמצא בין שלט ניאון כחול לשלט ניאון ירוק שהיה בבניין אחד אחרי. הנהנתי וקיוויתי שבאור יום אלמד יותר טוב. הדירה של ג'יימי שכנה אי שם במעלה הרחוב, הייתה חתיכת עלייה, ואני הייתי עם התרמיל הגדול וג'יימי עם התרמיל הקטן - הוא הרג אותי מצחוק כאשר חשב שיש לי שם תינוק..כי ככה זה נראה כאשר אני הולך איתו תלוי בחלק הקדמי שלי, כמו מנשא לתינוקות.
הדירה של ג'יימי היא לא דירה גדולה, אבל במונחים קוריאנים אולי בינונית. ממה שראיתי אצל חברים קוריאנים, זו דווקא הייתה דירה גדולה. היו בה שני חדרי שינה וסלון קטן ביניהם. היה מטבח שהוביל לחדר קטן מחוץ לדירה בו הייתה מכונת כביסה. בתוך הדירה המהודרת שלו בסגנונו שלו, היה לו טלוויזיה 37" מתוצרת קוריאה ומשום מה הוא קרא לה ה"בייבי" שלו... היה לו XBOX וגם WII. לו ולשותף שלו היו מחשבים ניידים ועדיין היה להם מחשב נייח ליד המקרר במטבח. היה בדירה שלו אווירה של בית, עד כדי כך, שממש הצטערתי לעזוב את הדירה אחרי שבועיים, ואולי אחרי שהייתי בדירה הזו כל כך הרבה לילות, התקשיתי להסתגל לדירה החדר העלובה שלי בקיבוץ - עד כדי כך שכאשר חזרתי לא ראיתי בדירה שלי, שגרתי בה 4 שנים, דירה שאני יכול לכנות אותה "הדירה שלי"...אציין שלאחר הטיול שלי, לא לנתי יותר ולו אפילו לילה אחד בדירה שלי...
בדירה של ג'יימי פגשתי את השותף הנצחי שלו, קים-לי, עליו שמעתי רבות במשך השנים. ג'יימי סיפר לי עליו כאשר היה שולח את המיילים הארוכים שלו. קים-לי הוא אמריקאי ממוצא קוריאני שגם הגיע לקוריאה במטרה ללמד אנגלית. בחור נחמד למדי שגם היה חובב מושבע של טיפוס סלעים. כבר בערב הראשון הוא הראה לי מגזינים ותמונות שלו מטפס על סלעים, ואני מוכרח לציין שגיליתי עניין ולא רק מתוך נימוס. אז זהו קים-לי האגדי עליו שמעתי כה רבות.היו לנו שיחות מרתקות על החיים בקוריאה, על הפוליטיקה המושחתת בישראל, על קולוראדו בארה"ב משם הגיע, ועוד נושאים רבים. איש שיחה מעניין שקל להצחיק.
שום דבר לא הכין אותי למבחן הקבלה שלהם. כל אורח שמגיע אליהם צריך לעבור את מבחן הקבלה, או מבחן הכניסה לדירה שלהם. משום מקום ג'יימי הגיח עם קרטון ירוק-אדום וכיתוב סיני ומתחתיו כיתוב באנגלית. בהתחלה לא הבנתי למה התכוון, אך הכיתוב הבהיר לי. "Snake Wine". ולא רק שזה היה יין נחשים..או אולי זה היה יין רגיל רק עם נחש בתוכו... הוא ישר מזג לי כוסית, ולי לא היה מושג מה יקרה לי...אך לא מנומס לסרב ולא ממש רציתי בקור הסיאולי לחפש הוסטל. אז שתיתי את הכוסית ונשארתי בחיים בשביל לספר על כך.
(המשך יבוא...)
11-03-2009
לאחר עיכובים רבים, הטיסה סוף כל סוף המריאה. כעת נותרו לי עשר שעות עד לנחיתה בסיאול. השעה הייתה בסביבות שתיים בבוקר, והנחיתה בסיאול הייתה אמורה לקרות בסביבות השעה שש בערב. על פניו זה לא נראה כמו עשר שעות, אך זה בגלל אזורי הזמן, שיוצאים בשתיים בבוקר, נוחתים בשש בערב, וכולה עברו עשר שעות. בחזור זה מתקזז יפה מאוד...
במהלך הטיסה לא עשיתי הרבה. המטוס היה כמעט ריק לחלוטין. כמעט לכל אחד היה שורת מושבים משלו. מעולם לא טסתי בטיסה כה ריקה. מרבית הנוסעים היו נראים לי קוריאנים, יפנים ואנשי עסקים ישראלים. לי היה נראה כאילו אני התרמילאי היחידי בטיסה הזו. כרגע יש לי פלאשבק לאחת הטיסות מישראל לניו זילנד, כאשר עברנו מעל אירן, ויכולתי לראות את פניהם אחוזי הפחד הרגעי של צעירים ישראלים. החשש שאם נצטרך לנחות בארץ עוינת כמו אירן, מה יקרה לנו. לי לא הייתה בעיה בגלל הדרכון השני שלי, הקנדי. לפחות כך הייתי בטוח. בכל מקרה, זה עבר בשלום.
צוות הדיילות של קוריאן איירליינס, מלבד העובדה שהן יפהפיות, היו אדיבות לחלוטין. פינקו אותנו בשתי ארוחות, ואין סוף צ'ופרים של שתייה קלה ונשנושים. הסרטים היו לא רעים, נדמה לי... אחד היה סרט קוריאני והשני היה סרט שבדיוק ראיתי לפני מספר שבועות, כך שניסיתי להרוג את הזמן בשינה. בין לבין פתחתי את הספר "INTO THE WILD" שעליו בוסס סרט מדהים עם שם דומה. מבוסס על סיפור אמיתי ועצוב למדי עם סוף טרגי. הסרט מומלץ, אין מצב שהוא פחות טוב מהספר. בכל מקרה, לא הצלחתי לקרוא יותר מדי.
מדי פעם הרמתי את התריסים המוגפים להביט אל העולם הנשקף מתחתיי, אך כל שיכולתי להבחין היה מרבד לבן ואינסופי של עננים. בכל פעם שהרמתי את התריס, העננים עדיין היו שם. תהיתי עם בכל העולם מעונן היום. רק לקראת תום הטיסה כאשר המטוס כבר החל להנמיך, ניתן היה להבחין בקרקע, או ים.
בשעת ערב מוקדמת, המתח אחז בי מחדש. הטייס הודיע במערכת הכריזה שאנו קרובים לנחיתה בסיאול. הוא ציין כל מיני פרטים, וחששי הידוע לא התנפץ. קר שם למטה, כמעט אפס מעלות. זהו פרט שולי שגיליתי רק שבועיים לפני הטיסה. מודה שאת מירב ההכנה שלי לטיול עשיתי על יפן והרבה פחות על דרום קוריאה.
מרבד העננים התפזר משהו, ויכולתי לראות את הים, ואת אדמת דרום קוריאה. ככל שהמטוס הנמיך כך נתגלה לי כמה קוריאה שונה מישראל. קשה יהיה להסביר או לתאר, אבל ממש רואים שמדובר בארץ אחרת. הכל נראה שונה. יכול להיות, ואני לא בטוח אבל גם לא אופתע שדגם ענק של דגל קוריאה קידם אותנו בברכה ממרומים. או שאולי היה זה כתובת בקוריאנית. היה משהו, אני די בטוח.
רגעים לפני שהמטוס נחת, התחלתי לסדר בראש את מה שיש לי לעשות ביתרת היום. כלומר, מה אעשה אחרי שאנחת, להוציא כסף מהכספומט, לקנות כרטיס טלפון, להתקשר לג'יימי קארטר (חבר מהימים באוסטרליה), למצוא הסעה לעיר, להיפגש איתו ולראות איך דברים יתגלגלו.
הנחיתה הייתה קלה, ורגע משחרר ממש. אחרי יותר מעשר שעות במטוס, הדבר היחידי שרציתי זה לברוח החוצה. וכאשר יצאתי מפתח המטוס לתוך השרוול ולתוך אולם קבלת הקהל, בקושי הצלחתי לעכל את העובדה שעשיתי את זה. החלום שלי התגשם. אני בדרום קוריאה, עוד שבועיים ביפן. קרוב מתמיד לפגוש את מקבץ החברים הטובים שלי מבאנדי (העיירה באנדברג באוסטרליה), בין אם הם בריטים, קוריאנים או יפנים. תאמינו לי שלמרות הפלגמטיות שלי, התרגשתי.
צעדים ראשונים על אדמת קוריאה, בדרך להחתים את הדרכון פסעתי במסדרון ארוך במיוחד שהיו תלויות בו תמונות רבות של מקומות בדרום קוריאה שמזמינים לביקור. את חלקן הכרתי מההכנות, את חלקן לא. הפוסטרים המרהיבים והצבעוניים משכו את עיני, הקוריאנים יודעים לעשות את העבודה. ניחוח של אופטימיות מילא את ליבי כאשר הרשיתי לעצמי להפליג בדימיון לכל מה שיקרה לי בשבועיים הקרובים.
פקיד או פקידה חמורת סבר חתם לי על הדרכון, כעת תרתי אחרי הכבודה שלי. מצאתי אותה, נשאתי אותה ואז נזכרתי בצנצנות דבש המלכות. לא רציתי להסתבך עם הקוריאנים, ופניתי לבדיקת המכס המיועדת למוצרים מסוג זה. הפקיד שעבד שם יותר התעניין במי אני ומהיכן שהגעתי מאשר בצנצנות שלי. שמיותר לציין שהיו מותג של חברה ולא משהו מאיזה יריד מזון של שבת באזור מסחרי. חלפתי. הגעתי לאולם קבלת הקהל, או ללובי של השדה תעופה. כעת היה עלי ליצור קשר עם ג'יימי. לכן הלכתי לכספומט ומשכתי משם כסף קוריאני בסכום של 500$. זה יוצא 750,000KRW! הם יצאו בשטרות של 10,000KRW. לא קשה לתאר איזו בוכטה הייתה לי, וכמה שהייתי נבוך כי לא ידעתי מה לעשות עם זה ואיפה לשים את זה. פתאום התחלתי לחשוש שמה מישהו ילטוש עין על הבוכטה הזו. בסופו של דבר, חילקתי את הבוכטה לשלושה בוכטות קטנות, וכל בוכטה שמתי במקום אחר.
קניתי כרטיס טלפון, והדבר הראשון שעשיתי זה לנסות להתקשר לג'יימי. זה היה מצחיק, כי הייתי צריך ללמוד איך להפעיל את כרטיס הטלפון הזה, ולהבין באיזה טלפון להשתמש. עוד יותר מצחיק זה שהטלפונים לא זהים, וטלפון שעובד על הכרטיסים הללו, הוא נמוך יותר ופחות נוח לשימוש. בדרך לא דרך הצלחתי לחייג לג'יימי, שמתי את הצלצולים, ואז פתאום שמעתי "HE-LLO!". בלעתי את הלשון...יותר משש שנים לא שמעתי את הקול של ג'יימי קארטר. מאז אותו בוקר בו עזב את ההוסטל. עבדנו יחד כחודש בבית אריזה לעגבניות ויצרנו חברות די טובה שהחזיקה גם הרבה שנים.
"היי ג'יימי!" עניתי באדישות וחוסר ביטחון. התרגשתי. שוחחנו קצרות וקבענו להיפגש בYEOUIDO, שזה מרכז עסקים של סיאול. שם הוא עבד בברליץ. הוא הסביר לי איך להגיע, איזה אוטובוס לקחת, ואמרתי לו שאגיע תוך הזמן שהוא שיער שיקח לי להגיע. רק נותר לי למצוא את הדלפק בו קונים כרטיס אוטובוס ב-14,000KRW, שזה בער 10$. אחרי זה גם צריך למצוא את הרציף. האמנתי שמניסיוני הרב בטיולים, אדע להסתדר.
התרגשתי. אפילו מאוד. לא האמנתי שזה קורה לי, מאז ימי באנדי העליזים, יצא לי לראות מספר חברים במהלך יתרת הטיול באוסטרליה, אך לאחר מכן, רק את יושיקאזו נאקאמורה, שהגיע לבקר אותי בביתי, אחרי שחצה את כל אסיה (זה לקח לו יותר משנה לחצות את אסיה, ממקאו עד איסטנבול). מי שמכיר אותי למד כבר שימי באנדי הם ימי הרעם של חיי, ואין יום בכמעט שבע שנים האחרונות שלא עובר והייתי שמח לשוב לשם. אין לילה שבו אני הולך לישון ולא מקווה להתעורר בבוקר במיטה שלי בהוסטל של ה"פדרל בקפקרס". רק להוציא את עצמי משק השינה, לפתוח את דלת המרפסת, ולהשקיף שוב על רחוב בורבונג הראשי. במציאות של היום, יש עוד חלומות שנועדו להתגשם, ויש חלומות שנגזרו עליהם להישאר בגדר חלום בלבד. אם אחזור לשם, זה כבר לא יהיה אותו הדבר, מה שעברתי שם היה פונקציה של יותר מדי פרמטרים ומשתנים, ולא יהיה ניתן לשחזר מחדש, לכן לא שבתי לשם כאשר היתה לי אפשרות. הלכתי לחפש את מזלי במקום אחר.
אחרי שמצאתי את הדלפק ורכשת כרטיס, יצאתי החוצה ומה שאני יכול להגיד זה שמיד הרגשתי את הקור. היה בערך 0 מעלות, ונראה לי שהיה שם איזה מד טמפרטורה שהוכיח לי את זה. כאילו לא מספיק שאני מרגיש את זה, גם צרך להראות לי שזה כמעט 0 מעלות. הערב כבר ירד ועמו החושך. רציפי האוטובוסים של שדה התעופה נראו פעלתניים מאוד, לא היו הרבה אנשים, אך היו הרבה אוטובוסים והרבה תנועה. על האוטובוסים ובכלל נראה שלטים בקוריאנית, ומצד אחד מצאתי את עצמי נבוך, אך מצד שני לא יכולתי להפסיק לחייך.
רציף האוטובוס המבוקש לא היה רחוק מן היציאה ומצאתי את עצמי יושב שם ומחכה לעלייה לאוטובוס. בקור העז ששרר באותו ערב, ניסיתי לעכל באיטיות את העובדה שאני היכן שהרבה זמן רציתי להיות. ניסיתי לספוג את האווירה של ארץ אחרת וידעתי שהמכה נוחתת עליך באבחה בדרך כלל בבוקר הראשון. אין כמו בוקר ראשון בארץ זרה, ואני יכול לומר את זה על כל ארץ שהייתי בה.
בעוד אני יושב שם, התיישבה לידי אישה מבוגרת, אולי שישים פלוס ובעלת חזות אירופאית. מכיוון שחשתי צורך לחמם את האנגלית שלי לפני המפגש עם ג'יימי, פצחתי בשיחה עמה. כבר בהתחלה שמתי לב למבטא שלה, כמה אירופאית שהיא נראיתה לי, המבטא שלה הסגיר אותה. דרום אפריקאית. ישר סיפרתי לה שאבא של דרום אפריקאי. מאותו רגע ועד שנפרדנו, כשעה וקצת לאחר מכן, לא הפסקנו לשוחח. היא סיפרה לי שהיא הגיע לחופשה, וזו הפעם השלישית שלה בקוריאה, כך שחשבתי שהיא תוכל ללמד אותי משהו מההתרשמות שלה על קוריאה והיא אכן סיפרה לי דברים.
עכשיו, נמל התעופה נמצא בעיר אינצ'ון ולא בסיאול. אחרי כמעט שעה נסיעה הגענו לסיאול, זה החלק שעבר מהר. החלק שעבר לאט היה הנסיעה בתוך העיר הענקית הזו בת 7 מיליון התושבים.
קשה לתאר במילים, ולא בגלל שחלפו להם כמעט 13 חודשים מאז, את מה שבאמת הרגשתי באותה שעה של מפגש מחודש עם מי שהיה חבר טוב שלי כבר בסוף יום העבודה הראשון שלנו. ובפלאש-פורווד של חמישים יום קדימה, אני יכול להעיד שכמעט פרצתי בבכי כאשר אבא שלי שאל אותי עם החברים שלי התייחסו אלי בצורה טובה. לא רק שהייתי מותש וחולה באותה שעה שהוא שאל אותי, הייתי שבוז מעצם העזיבה והשיבה הביתה. שנייה לאחר שהוא שאל אותי את השאלה הזו, כמו סרט נע, ראיתי את כל החברים שפגשתי ונזכרתי ביחס החם שלהם כלפי, כאילו הייתי האח הקטן שלהם. "כן" השבתי לו בקול שבור "הם התייחסו אלי יפה מאוד.". ג'יימי היה רק הראשון משורה של חברים מדהימים שזכיתי לפגוש שוב.
עשינו את דרכינו למסעדה קוריאנית טיפוסית. מסעדה עם מעט שולחנות, ובכל שולחן היה גריל מובנה... התיישבנו שם. לפני שנכנסנו קאנדיס, שאז הנחתי שהיא קוריאנית לכל דבר, שאלה אותי "יש דברים שאתה לא אוכל?" ואני בלי לחשוב פעמיים ובלי שום טאקט השבתי "אני לא אוכל כלבים"..והיא הביטה בי "גם אנחנו לא!". מייד הבנתי מהמבטא שלה שהיא כנראה לא קוריאנית. לאחר מכן, תוך כדי ארוחה היא סיפרה לי שהיא מסידני, ושאלתי אותה עם היא גרה ב"צ'טהאם", והיא חייכה ואמרה ב"צ'טסווד". סיפרתי לה שיש לי משפחה ב"סט. איווס" שזה ממש קרוב לשם. מצאנו כל מיני דברים משותפים נוספים. היה בינינו חיבור ושמחתי, שהצלחתי ליצור חיבור עם החברה הראשונה של ג'יימי שפגשתי.
כאשר הולכים למסעדה קוריאנית, פותחים שולחן בדיוק כמו כאן. מלבד הברביקיו מקבלים גם הרבה קעריות עם סלטים שונים וקימצ'י, שזה המאכל הלאומי הקוריאני, וזה קצת חריף. הם אוכלים את הקימצ'י בכל ארוחה. מייד קיבלנו גם מגש עם רצועות בשר, משלל סוגים. לא היה לי מושג מה זה מה. אבל הכול הלך על הגריל. בעצם הסועדים עושים את הברביקיו כפי שהם אוהבים. במקרה הזה, לוקחים את הבשר עם מקלות האכילה, מניחים אותו על עלה, מגלגלים או מלקטים עם המקלות ואוכלים. לי, באופן אישי, היה די קשה להסתגל למקלות האכילה הללו. לא רק בשעות הראשונות, אלא בכל השהות שלי שם לא הצלחתי להסתגל למקלות האכילה. לעיתים זה היה מביך כי מתוך רחמים הביאו לי מזלג...
היה לנו כל כך הרבה על מה לדבר, אחרי הכול 6 שנים זה לא מעט זמן. ישבנו שם אולי שעה ואולי יותר. ג'יימי הסביר לי על כל מיני מנהגים מקומיים. האמת שדבר ראשון שהוא אמר לי זה בעניין השתייה. כאשר מישהו מבוגר יותר או מכובד יותר מגיש לך שתייה, חובה עליך להחזיק את הכוס ביד אחת, והיד השנייה שלך צריכה לאחוז במגע כלשהו ביד שאוחזת את הכוס. זה מנהג שלמדתי די מהר ויישמתי אותו גם ביפן, שם גיחכו עלי "כאן זה לא קוריאה". זה נחמד, גם היום אני עושה את זה, אבל כאן בארץ לא שמים לב שיש אקט סימלי של כבוד. בסופה של שעה ארוכה ומהנה במיוחד, בה למדתי שאנחנו למדנו מהאמריקאים את אומנות הריסת אכילת הבשר עם כל ההמבורגרים הזולים. מאוד אהבתי את צורת ההגשה הקוריאנית, את חווית האכילה. זו למעשה הייתה החוויה הקולינארית הראשונה שלי בקוריאה, ואחת החוויות הראשונות שלי בטיול, ולבטח בלתי נשכחת.
רציתי להציע לשלם, אחרי הכול היו לי בוכטות של שטרות... אבל לא שמתי לב שמתישהו ג'יימי החליק את הכרטיס שלו. אז הבנתי גם שזה לא הולך להיות כל כך קל לשלם על ארוחות כשהוא או חבר אחר נמצא איתי. זה פשוט המנהג שם.
יצאנו מהמסעדה והתחלנו ללכת לכיוון הדירה של ג'יימי. הכל היה חדש לי, גם למישהו כמוני שלא ממש מריח, ריחותיה של ארץ חדשה נספגו בי היטב. מסמטה לסמטה לרחוב הראשי בו נפגשנו, מונית ראשונה. עכשיו, שמעתי שביפן מונית היא דבר יקר להחריד ואכן זה כך, אך קוריאה שונה מיפן במחירים שלה, היא הרבה יותר זולה ברמת המחייה שלה. כך שנסיעה של עשר דקות, אולי קצת פחות, עלתה לנו משהו כמו 2000KRW ואם הבנתם ממקודם, זה קצת פחות מ-2$.
באזור שג'יימי וקאנדיס התגוררו בו, היו הרבה מערביים כמוהם, שהגיעו ללמד אנגלית. היו שם גם מהגרים ומסעדות אתניות לא קוריאניות. היה שם איזה מסעדה של ערבי שמכר בה חומוס, אך לא יצא לי לטעום. ג'יימי וקאנדיס ניסו ללמד את הפנייה לדירה של ג'יימי דרך שלטי הניאון שנתלו על קירות הבניינים. דבר שכיח מאוד בקוריאה ויפן. שלטים שתלויים אל על. הם עוררו את תשומת ליבי לכך שהרחוב שעולה לדירה של ג'יימי נמצא בין שלט ניאון כחול לשלט ניאון ירוק שהיה בבניין אחד אחרי. הנהנתי וקיוויתי שבאור יום אלמד יותר טוב. הדירה של ג'יימי שכנה אי שם במעלה הרחוב, הייתה חתיכת עלייה, ואני הייתי עם התרמיל הגדול וג'יימי עם התרמיל הקטן - הוא הרג אותי מצחוק כאשר חשב שיש לי שם תינוק..כי ככה זה נראה כאשר אני הולך איתו תלוי בחלק הקדמי שלי, כמו מנשא לתינוקות.
הדירה של ג'יימי היא לא דירה גדולה, אבל במונחים קוריאנים אולי בינונית. ממה שראיתי אצל חברים קוריאנים, זו דווקא הייתה דירה גדולה. היו בה שני חדרי שינה וסלון קטן ביניהם. היה מטבח שהוביל לחדר קטן מחוץ לדירה בו הייתה מכונת כביסה. בתוך הדירה המהודרת שלו בסגנונו שלו, היה לו טלוויזיה 37" מתוצרת קוריאה ומשום מה הוא קרא לה ה"בייבי" שלו... היה לו XBOX וגם WII. לו ולשותף שלו היו מחשבים ניידים ועדיין היה להם מחשב נייח ליד המקרר במטבח. היה בדירה שלו אווירה של בית, עד כדי כך, שממש הצטערתי לעזוב את הדירה אחרי שבועיים, ואולי אחרי שהייתי בדירה הזו כל כך הרבה לילות, התקשיתי להסתגל לדירה החדר העלובה שלי בקיבוץ - עד כדי כך שכאשר חזרתי לא ראיתי בדירה שלי, שגרתי בה 4 שנים, דירה שאני יכול לכנות אותה "הדירה שלי"...אציין שלאחר הטיול שלי, לא לנתי יותר ולו אפילו לילה אחד בדירה שלי...
בדירה של ג'יימי פגשתי את השותף הנצחי שלו, קים-לי, עליו שמעתי רבות במשך השנים. ג'יימי סיפר לי עליו כאשר היה שולח את המיילים הארוכים שלו. קים-לי הוא אמריקאי ממוצא קוריאני שגם הגיע לקוריאה במטרה ללמד אנגלית. בחור נחמד למדי שגם היה חובב מושבע של טיפוס סלעים. כבר בערב הראשון הוא הראה לי מגזינים ותמונות שלו מטפס על סלעים, ואני מוכרח לציין שגיליתי עניין ולא רק מתוך נימוס. אז זהו קים-לי האגדי עליו שמעתי כה רבות.היו לנו שיחות מרתקות על החיים בקוריאה, על הפוליטיקה המושחתת בישראל, על קולוראדו בארה"ב משם הגיע, ועוד נושאים רבים. איש שיחה מעניין שקל להצחיק.
שום דבר לא הכין אותי למבחן הקבלה שלהם. כל אורח שמגיע אליהם צריך לעבור את מבחן הקבלה, או מבחן הכניסה לדירה שלהם. משום מקום ג'יימי הגיח עם קרטון ירוק-אדום וכיתוב סיני ומתחתיו כיתוב באנגלית. בהתחלה לא הבנתי למה התכוון, אך הכיתוב הבהיר לי. "Snake Wine". ולא רק שזה היה יין נחשים..או אולי זה היה יין רגיל רק עם נחש בתוכו... הוא ישר מזג לי כוסית, ולי לא היה מושג מה יקרה לי...אך לא מנומס לסרב ולא ממש רציתי בקור הסיאולי לחפש הוסטל. אז שתיתי את הכוסית ונשארתי בחיים בשביל לספר על כך.
לאחר מכן, קים-לי פרש לישון, וג'יימי הסביר לי קצת על סיאול ועל מה שיש לעשות בעיר. זה לקח לו חצי שעה, בה סימן לי על מפת המטרו היכן לרדת בשביל לראות מקומות. הידע שלו על קוריאה היה רחב היקף, אך מה ציפיתי? הוא כבר גר שם ארבע שנים. לאחר מכן, הוא הראה לי היכן אני יושן, בהתחלה חשבתי שאני אשן על הספה שלא הייתה בכלל באורך שלי, אך הייתה לו הפתעה ומתחת לספה היה פוטון ושמיכות "כבדות". פרסתי על הרצפה, הוא נעלם לחדרו לישון, ואני התארגנתי לשינה, אחרי שדיווחתי לבית שהכול בסיידר ולא היו בעיות בהגעה לקוריאה וכרגע אני אצל חבר.
סגרתי את היום העמוס בציפייה ליום המחרת.
(המשך יבוא...)
תגובות