Tiger Diary

  היי לכם, זה לא הולך להיות שיעור ארוך, אבל זה כן הולך לסדר הבנה כי לעתים האופן בו אנו שואלים יכול להשפיע על התוצאה שנקבל. בעבר, כשהייתי צעיר ונמרץ, ויצאתי לטייל בעולם, הגעתי עם שותף לטיול לעיירת חוף קטנה בניו זילנד בשם פיקטון, שהיא שער הכניסה לאי הדרומי מהאי הצפוני באמצעות מעבורת. שותפי ואני רצינו מקום ללון בו ובימים בהם אינטרנט היה בנמצא רק בבתי קפה, תרנו אחר אכסניות שונות בחיפוש אחר מיטה ללילה (כל אחד במיטה שלו). המקום הראשון שהגענו אליו היה לא רחוק מהרציפים.  בדלפק פניתי לבעל המקום והסברתי לו שאנחנו מחפשים מקום ללילה. הוא הסתכל עלינו וסינן שאצלו זה 15$ ניו זילנדים ללילה, לאדם. מחיר הזה היה נמוך מהמחיר שהופיע בכניסה, כך שלא חשבנו יותר מדי והזמנו מקום. כעבור יום, יצאנו לטרק חופי נהדר של 3 ימים בשם "Queen charlotte track" ובחזור - חתכנו באמצע בגלל בעיות לוגיסטיות של טרק ראשון - הגענו שוב לאותה אכסניה, ופנינו שוב לאותו בעל מקום שקיבל אותנו לפני מספר ימים והפעם ביקשנו ממנו מיטה ללילה אחד. הוא הסתכל עלינו וזרק מחיר של 18$ ניו זילנדים. עכשיו, הכרנו את המקום, היחסים עם השותף עלו ...

הרשומות על הטיול נמצאות בבלוג השני שלי 12-03-2010 בוקר. בוקר ראשון בארץ זרה ועוד בדרום קוריאה. הדירה של ג'יימי הייתה ריקה מנפש חיה. לקח לי שנייה להבין היכן אני ואיך הגעתי לדירה הזו. ניסיתי להיזכר בלילה שעבר, כי זכרתי שכל הזמן משהו העיר אותי, ואכן..מאוחר יותר גם ג'יימי וגם קים-לי התנצלו על כך שהם נתקעו בי כאשר הלכו לשירותים או יצאו לעבודה. אני לא כזה ארוך, אך גם הדירה לא הייתה כה גדולה. השעה הייתה שבע בבוקר, ואני התחלתי להתארגן לקראת היום הראשון שלי בסיאול. איזו התרגשות. לא היה לי מושג מה אני הולך לעשות במשך היום, ובטח שהיו לי חששות, בגלל הבדלי שפה ותרבות. חששתי משום מה שאסתבך, למרות שהחשש הזה הגיוני, אין באמת ממה לחשוש. אולי בעצם חששתי שלא אסתדר במהלך היום או שאלך לאיבוד. בכל מקרה, נכנסתי לשירותים, התרחצתי והתנקיתי. השירותים של הדירה היו דווקא לא רעים בכלל, היה אמבט והיתה אסלה וכיור קטן שאילו הייתי נשען עליו קצת הייתי מוריד אותו לגמרי.. אם אני זוכר נכון כמו בדירה עצמה גם בשירותים היו טאפטים. התאורה הייתה ממש עמומה וזה דווקא היה משהו שאהבתי. מה שהיה מוזר לי, שרק כאשר נכנ...

למי שתוהה, יש עוד הרבה דובדבנים בדרך..יהיו בין 40 ל50 דובדבנים. 11-03-2009 לאחר עיכובים רבים, הטיסה סוף כל סוף המריאה. כעת נותרו לי עשר שעות עד לנחיתה בסיאול. השעה הייתה בסביבות שתיים בבוקר, והנחיתה בסיאול הייתה אמורה לקרות בסביבות השעה שש בערב. על פניו זה לא נראה כמו עשר שעות, אך זה בגלל אזורי הזמן, שיוצאים בשתיים בבוקר, נוחתים בשש בערב, וכולה עברו עשר שעות. בחזור זה מתקזז יפה מאוד... במהלך הטיסה לא עשיתי הרבה. המטוס היה כמעט ריק לחלוטין. כמעט לכל אחד היה שורת מושבים משלו. מעולם לא טסתי בטיסה כה ריקה. מרבית הנוסעים היו נראים לי קוריאנים, יפנים ואנשי עסקים ישראלים. לי היה נראה כאילו אני התרמילאי היחידי בטיסה הזו. כרגע יש לי פלאשבק לאחת הטיסות מישראל לניו זילנד, כאשר עברנו מעל אירן, ויכולתי לראות את פניהם אחוזי הפחד הרגעי של צעירים ישראלים. החשש שאם נצטרך לנחות בארץ עוינת כמו אירן, מה יקרה לנו. לי לא הייתה בעיה בגלל הדרכון השני שלי, הקנדי. לפחות כך הייתי בטוח. בכל מקרה, זה עבר בשלום. צוות הדיילות של קוריאן איירליינס, מלבד העובדה שהן יפהפיות, היו אדיבות לחלוטין. פינקו אותנו ב...

10-03-2009 יום אחרון. בערב מחכה לי טיסה ארוכה לסיאול, וכולי הוצפתי בהתרגשות שזכורה לי רק מאירוע דומה מלפני מספר שנים. עת טיסתי לאוקלנד בניו זילנד. למרות שזה היה היום האחרון שלי בארץ, היום נמשך כרגיל. בניגוד גמור לטיול הקודם, בו סיימתי לעבוד מספר חודשים לפני היציאה לטיול, מבלי שהיה לי בכלל מועד יציאה, שלא לדבר על כרטיס טיסה. הפעם הכל היה מוכן, מהמחאות נוסעים, כרטיס אשראי בינ"ל, מציאת מחליף בעבודה, מסלול טיול מסודר, לינה בלילות הראשונים ונמשך לרשימה מתגלגלת ואינסופית. שלא כמו בטיול הקודם בו קיבלתי את המחאות הנוסעים וכרטיס אשראי בינ"ל מספר שעות לפני הטיסה, ואת הדירה שלי בכלל לא הספקתי לפנות, שלא לדבר שרק ימים בודדים לפני הטיסה עשו לי את הכירטוס וגם זה במחיר שונה...מיסי נמל קוראים לזה.  את מרבית שעות היום העברתי בפרידה מחברים וידידים, בעיקר עובדים זרים, שכולם איחלו לי טיול מהנה וכן שיבה בטוחה הביתה. נדמה שאנשים רבים לא היו מודעים לכך שאני עומד לצאת לטיול, חרף הודעות ופרסומים ודיבורים מתלהבים מצידי. אין הרגשה יותר שמחה ומספקת ממי שמתקשר א...

לפני שנה הייתי ביפן. כן. הארץ הזו שנמצאת בצד השני של יבשת אסיה העצומה. ארץ שלכל אחד נותנת קונטציות שונות לחלוטין. ביפן הייתי חמישה שבועות, וממש היום לפני כשנה הייתי בעיר הירושימה. מודה שפחדתי לבקר שם בגלל ההיסטוריה העגומה שלה. אם מפני השלכות הקרינה, או אם מפני שפחדתי להיתקל בניצולים. בסופו של דבר הביקור שם היה אחד החוויות היותר מרשימות וזכורות שלי מהטיול עצמו. הביקור בפארק השלום ובמוזיאון השלום של הירושימה הותיר בי תובנה על אכזריות העולם, ועל כך שבכדי לגדוע אכזריות של צד אחד, יש להשתמש כלפיו באמצעים אכזריים לא פחות. פצצת האטום חיסלה בין רגע מאות אלפי בני אדם, ולאחר מכן מספר דומה. עיר שלמה של מיליון פלוס נפשות נמחקה כמעט לחלוטין. עד לאותו שלב במלחמה, עיר זו מעולם לא הופצצה לפני כן ואחת הסיבות לכך היתה הרצון של בעלות הברית לבדוק את עוצמת ההרס של הפצצה שלהם. כלומר, אנשי הירושימה, ללא ידיעתם, היוו שפנים בניסוי האכזרי של האמריקאים. מי שביקר במוזיאון השלום, לא יצליח להתעלם מהדימיון המסויים ל"יד ושם" שלנו. המיצגים המוצגים במוזיאון, חלקם זעזעו אותי לאין שעור. בובות שעווה של אנשים ו...